Comment

November thoughts and news

Safta Serka, mother of all Polish grandmas and the last remnant of "that" generation of my family, a feisty fighter and rights-advocate (for she was always right), gave up the ghost last Friday and in a grand and dignified age passed on to the other side in her sleep.
In this kind of moment, and especially in a passing of this nature that isn't tragic (god knows life had provided her with many opportunities to go unnaturally), but rather simply the way of the world and the way of the human machine, the mourning is different. No tearing of clothes or a big cry to the heavens, but mainly confusion. A re-routing. A reorganization of world orders and habits, of times of day, replacing the new-fresh memory with the long photo-albumy one. The changing of sheets. The buzz of the everyday and elderly grumblings turn off at once and suddenly a character rises whose ultimate silence allows you to observe her complexity. 
Young Serka rises with her golden hands and dreams of studying Art in the big city; Serka the prosecuted rises too (very little is known about her and how she managed to survive. Those golden hands intended for studying Art sewed and embroidered for officers' wives and  Polish gentiles, but there is more there); and then rises Serka the mother-governess, the hostess, the landlady handing out orders and the cook whose dish each and every time "came out special today" (and after the first bite: "The truth, I deserve a prize!"). Rises Serka the avid viewer of "The Bold and The Beautiful" who reads the subtitles out loud in a monotone (" don't leave me I love you you never loved me I'm going don't go").
The family balance shifts. The division of mental resources, the division of attentiveness, of worry. And your "number in line", you can't not think about that. And around it and all the while, the world keeps on turning, phones ring and people are born. Ice cream is licked. A coffee is returned because it's not hot enough or rather too hot.
And other things happen, far less banal and far less arbitrary. People are pushed off of busses for their origin. Others demand to take power out of judges' hands and into their own. People are never satiated with power. Not far from here, people are slaughtering and being slaughtered ruthlessly in the name of religion and here they senselessly beat those who are different, the disadvantaged, those who do not have the power to fight back (as if that's a virtue - the power to fight?! ).
There are many ways to kill. You can cut off heads and then you can "cut off heads". You can take someone's will to live and in its place, into the vacuum, other desires will collect and gather like revenge or aggression. You can take a man's place, his identity, his freedom of movement, his belonging to the world, his liberty, his sense of safety - physical and mental. His home - the material one with its walls and doors, or the one he carries within him.  That too is a slaughter.
The ability to make Art, the opportunity to experience art - is a privilege. We need to remember it is not available to everyone. Plenty has been said and written about Art being born out of necessity, but let me say this out loud: the shows I am inviting you too (below) have been created out of possibility - out of freedom and availability of mind and soul to imagine, to fool around, to laugh.
In face of Serka - the unrealized artist - and in face of what is happening and closing in on us, I can't help but think how lucky I am / we are, artists and viewers alike, to have our minds and souls be a "land of the free", at least for the meantime.

Dana

Comment

Comment

January Newsletter

Hey there,

A noon session of computer work rolls into the afternoon, which in turn rolls into the early evening. The coffee place empties up then fills ups again then empties once more, soon to be refilled. Things come in waves.
A facebook window pops up with an close-distant friend who warms my heart. He writes he’s felling autumny, I write “me too”. A sorrow shared is a sorrow halved.
Just a week ago I was sitting here, two chairs to my right, with another friend, a wise and sensitive man, who besides his objective qualities is also Hungarian and an Aries, which lends him an eternal place in my heart. Before the first sip even lands in our bellies, we jump into a conversation which is the pick-up of numerous glances we had exchanged over the past month that didn’t develop into the heated debate we wanted to have for a lack of time, place or circumstance.  
Our stormy discussion turns head first into the things that pull us down. First, a wonder: how, despite our advancing age, we still fall in little traps. Then after the wonder,a sense of insult. and anger. And then laughter, like a sweet dessert.
Somehow, each of us can easily see in the other, for the other, all the reasons s/he has to float about the sky like a peaceful air balloon. Little things grow smaller from even one chair’s distance. And to ourself, for ourself each of us feels the full pull of gravity, of all the things that do not let us rise, The Downers.
Our antidote? for the span of one short lunch, I see him and he sees me. There’s no trick.
What is this simple but necessary thing?I look up “to recognize”. In Hebrew there’s one word and it refers to cognition and physical consciousness, to permission and validation, to acquaintance and finally, to a sense of knowing.I’m bringing all this up because of the aforementioned friends and because of the prize that for me closed 2013 and opened 2014. Don’t underestimate the importance of recognition. Whether it’s friends who recognize you (friends are the Grand prize) or members of a jury. It all starts when you’re a baby and you see your reflection in your mother’s pupil and you know at that moment that she sees you. It starts there and never ends.The moments when you feel, for a swift second, that you are seen, that you are not just a passing shadow, recognition becomes the sum of all of the above definitions. It gives you permission, it validates you, it is a moment of conscious awareness.
For a moment there, you know something. It’ll escape you in a second, but still,
now.Thank you everyone who saw us (in all possible ways) in 2013.2014, nice to meet you.Dana

צהריים של עבודה מול המחשב התגלגלו לאחר צהריים וזה התגלגל לערב מוקדם.  
בית הקפה התרוקן-התמלא-התרוקן, ותכף יתמלא שוב. 
דברים באים בגלים. 
חלון פייסבוק ובו חבר קרוב-רחוק-קרוב נפתח ומחמם את הלב. הוא מספר שהוא סתווי, אני שגם אני. צרת רבים חצי נחמה בנחמה וחצי.
ממש לפני שבוע ישבתי פה - שני כסאות ימינה - עם חבר אחר, איש חכם ורגיש שפרט לכל סגולותיו האובייקטיביות עומדות לו גם הונגריותו וגם טלאיותו, מה שמעניק לו מקום של נצח בליבי. עוד לא נחת השלוק הראשון בקירבנו, הוא ואני כבר נשאבים אל שיחה שהיא ההמשך הישיר של מקבץ מבטים שהחלפנו בינינו בחודש האחרון ולא הבשילו לכדי דיון סוער כי לא היה זמן או מקום או מצב. בשצף קצף השיחה נסובה על הדברים שמושכים אותנו למטה. קודם כל, השתוממות איך על אף גילנו המופלג אנחנו עדיין מצליחים ליפול בקטנות. ואחרי הפלא, עלבון. וכעס. ולקינוח מתוק, צחוק.
איכשהו כל אחד מאיתנו מצליח בקלי קלות לראות בשני, עבור השני, את כל הסיבות שיש לו לשייט ככדור פורח בשלווה ברקיע. ה״קטנות״ ממרחק כיסא אחד שמאלה נראות... קטנות. ולעצמו, כל אחד מאיתנו מרגיש את הגרביטציה בכל עוצמתה, את כל מה שלא היה רוצה שנתרומם, הדאונרים.
תרופת הנגד? תוך לעיסה נמרצת של ארוחת צהריים קצרה, אני רואה אותו והוא רואה אותי. אין איזה טריק גדול.
מה זה הדבר הפשוט אבל נחוץ הזה?

אני מחפשת במילון את ההגדרה של ״הכרה״. 
כבר בהתחלה מגיעה לצומת. ״איזו הכרה?״ שואל אותי המילון, ״יכולתו של אדם לחוות את המציאות ולנסחה לעצמו? או שמא מצב פיזי של עירנות? ואם התכוונת לקוגניציה אז אנחנו בכלל מדברים על יכולת לשקול, לחשוב, לדמיין. 
 ו..״ הוא מוסיף כמוכר נעליים שיש לו זוג סודי מאחור, ״יש עוד הכרה שמשמעותה ידיעה.״

אני חושבת על כל זה גם בגלל החברים שלי האלה וגם בגלל הפרס שסגר לי את 2013 ופתח לי את 2014. אי אפשר להקל ראש בחשיבות של ההכרה בעשייה שלך. אם זה חברים שמכירים בך (חברים הם הם ה-פרס הגדול) או חבר שופטים. זה מתחיל כשאת תינוקת ורואה את הבבואה שלך משתקפת באישון של אימך ואת יודעת שהיא מתבוננת בך. זה מתחיל שם וזה לא נגמר לעולם.

הרגעים בהם אתה מרגיש לשניה שרואים אותך, שאתה לא צל חולף בשדות עצמך, ההכרה הזו היא סך כל ההגדרות דלעיל. היא מאפשרת לך לחוות את המציאות ולנסח אותה לעצמך. היא מצב של עירנות. אתה חושב, שוקל ומעז לדמיין. ולרגע מאוד מאוד קצר, אתה גם יודע משהו. 
עוד רגע כבר תשכח, אבל
עכשיו.

תודה לכל מי שראה אותנו (בכל המובנים האפשריים) ב2013. 

2014, נעים להכיר.

 

Comment

December Newsletter

Comment

December Newsletter

This last day threw me back. I got news of the passing of legendary singer Arik Einstein from a friend while driving back past midnight on the winding road back from Jerusalem to Tel Aviv. The radio was still helpless. This was pre-all the official eulogies on behalf of the deadpan suits that use the same intonation to congratulate, threaten, promise and grieve.
I was thrown back to Saturday mornings in Ramat Gan in the 80’s. Working in our back garden
(3 pairs of matching clogs in the hall: two big ones for mama bear and papa bear and one small one for me, baby bear). We plant a cypress that is still my height at the time, and father says it’ll grow with me. We sweep leaves. Clear physical actions in present time.
On the record player - Einstein's record “Sa Leat” (Drive Slowly). Always remembering to lift the needle right before the last song about Zumati and Labati who never separated - except in death. Lifting the needle, not because the record’s scratched but because my young soul has yet to be scratched.
Cut to 2012. Ayala and I are going to Italy and have started an artistic research on the theme of loss. Loss that is an inseparable part of Dance (here one moment, gone the next, that is constantly passing) and Memory (what remains in the body or engraved on the retina after that passing moment), and these both in our non-dance lives.
We return home. As we land back on mother earth, the idea itself seems to land too. All the unneeded scaffoldings fall as they often do, and what’s left is the very heart of what’s hers and mine, private and dense.
One day I come into the studio with two youtube clips: one, a live performance of the song about Zumati and Labati, that I now dare to listen to. The second, an interview where Einstein explains to his friend, music journalist Yoav Kutner, why he no longer performs (and hasn’t done so in decades).
These two soundbites make their way to the finished work. They’re my cue to leave my chair, and approach a vase in which floats a memory candle. I remove the candle, its flame extinguished by the water (religious ceremonies have limitations too), lift it heavy above my head and slowly empty the water on my body.
Most probably no one in the festival’s audience understood what Arik did in the work, but for the first time in a long while I didn’t care because I knew it was mine. I knew it activated me and was the most authentic expression to my feeling: the wheel turns one way only. For a moment there, I gave up the certainty of being understood for some private truth I would not have anyone touch.

This morning I woke up thinking how Arik’s fear of performing grew with the years. What they’re calling “shyness”. I thought of myself, all my fears that have accumulated like flies on the windshield of a fast-moving car. Am I not supposed to be immune to it? what’s in “dancerness” that is supposed to slow the process down? and what kind of “dancerness” needs to practiced to do so? and anyway, how do you hold on to the potent feeling, “Yes I can”,  against all inner and outer voices buzzing differently?

Not that I think it’s one’s duty to Perform. There’s entire universes behind four walls (aka the Saturdays above - an audience made of a fascinated mom and dad is the fullest house I've yet to know!) 

And still, a sourness.
Maybe everything gets mixed up in the December “inventory lists”, being asked to measure quantities, output, performance, visibility. Inventory taking that would grant me my place in line.
Except that there’s actions that show no outer sign
and there’s visible doing that is devoid of any inner movement
and quantity is only quantity

So maybe I’ll try to stand in my own line, always first. Just like I did twenty years ago on completely unproductive saturday mornings.

The cypress in our garden grew far taller than me and then was cut down, and a pair of clogs is already missing. and I have another tall man that sings and makes me laugh - inside four walls.
Maybe that’s plenty for now.

Dana

 

 


היום האחרון זרק אותי אחורה. את ההודעה על מותו של אריק אינשטיין שמעתי מחברה בדרך המתפתלת מירושלים לתל אביב באזור חצות. הרדיו עוד היה חסר אונים, וזה היה טרם כל ההספדים הרשמיים מטעם המעונבים חתומי הפנים שיש להם דרך אחת לברך, לאיים, להבטיח ולהספיד.
נזרקתי לימי שבת ברמת גן של שנות השמונים. עבודה בגינה של הבית (בחדר המדרגות שלושה זוגות כפכפים תואמים: שניים גדולים של אמא דוב ואבא דוב ואחד שלי קטן דובונית). שותלים את הברוש שעדיין בגודל שלי אז, ואבא אומר שהוא יגדל יחד איתי. גורפים עלים. פעולות פיזיות ברורות בזמן הווה.
על הפטיפון מסתובב ״סע לאט״. רק צריך לזכור להרים את המחט לפני השיר על זומטי ולבטי שבחייהם לא נפרדו ובמותם - כן. לא כי הוא שרוט, אלא כי נפשי עוד ריקה משריטות.
קאט ל-2012. אני ואיילה נוסעות לאיטליה ומתחילות מחקר של הנושא: אובדן. אובדן שהוא חלק בלתי נפרד ממחול (רגע הוא פה, ומיד כבר איננו, כלומר הולך לעולמו כל הזמן) ועל זכרון (מה שנותר בגוף או על גלגל העין אחרי הרגע הבלתי חוזר). ועל שני אלה בחיינו הלא-מחוליים.
אנחנו חוזרות ארצה. עם הנחיתה שלנו על אמא אדמה, גם הרעיון נוחת. כל הפיגומים הצידיים והלא נחוצים נושרים כדרכם, ומה שנותר הוא הליבה של מה ששלה ושלי, אישי וצפוף.
באחד הימים אני מגיעה עם שני קטעי יוטיוב: הראשון, אותו שיר על זומטי ולבטי של סוף התקליט שעכשיו אני מעזה לשמוע, בהופעה חיה. השני, הראיון שבו אריק מסביר לידידו קוטנר למה הוא כבר לא מופיע. העגל מייחל לינוק, הפרה לא רוצה להיניק.
שני הקטעים האלה עושים את דרכם ליצירה המוגמרת. הם הקיו שלי לקום מהכיסא, לגשת לוואזה ששוחה בה נר זיכרון שכבה במגע עם המים שממלאים אותה. להוציא את נר הזיכרון בעדינות, גם לטקסים דתיים יש מגבלות, להרים אותה כבדה ובאיטיות לרוקן את המים על גופי.

רוב הסיכויים שאף אחד בקהל של פסטיבל אינטימדאנס לא הבין אז מה אריק עשה בעבודה, אבל לראשונה מזה הרבה זמן לא היה לי אכפת כי ידעתי שזה שלי. זה פעל עליי והפעיל אותי בכל פעם מחדש והיה ביטוי אותנטי לתחושה שלי שהגלגל מסתובב רק לכיוון אחד. לרגע ויתרתי על הודאות שאהיה מובנת לטובת איזו אמת פרטית שבה לא הייתי מוכנה שיגעו.

והבוקר התעוררתי עם זה שהפחד של אינשטיין להופיע התגבר עם השנים. מה שקראו ״הביישנות״. חשבתי על עצמי, על כל הפחדים שהתווספו לי כמו זבובים על שמשת מכונית נוסעת. אני לא אמורה להיות חסינה לזה? מה יש ב״רקדנות״ שאמור לעצור את האצת התהליך הזה ואיזה מין ״רקדנות״ צריך לתרגל בשביל זה? ובכלל, איך מחזיקים את התחושה הפוטנטית הזו של ״ 
yes I can״ כנגד כל הקולות הפנימיים והחיצוניים שמזמזמים אחרת?

לא שאני חושבת שמחובתו של אדם להופיע. להופיע במובן 
to perform או במובן to show up. ד׳ אמות זה אחלה רייטינג שבעולם (עיין ערך ימי השבת דלעיל - קהל של אמא ואבא מרותקים זה עולם/ אולם ומלואו).

ובכל זאת, חמיצות.
אולי הכל מתערבב לי עם סוף השנה הקרב, וההתבקשות ״לספור״, למדוד הספק או כמויות או ביצועים או ניראות או הצטברות. רשימות מלאי שיעניקו לי את מקומי בתור.
אלא שיש עשייה פנימית בלי תוצאות חיצוניות
ויש עשייה חיצונית ריקה מכל עשייה פנימית
וכמות לא מעידה על דבר פרט לכמות
ויש הרבה יותר מתור אחד לעמוד בו.

אז אולי אנסה לעמוד בתור של עצמי, תמיד ראשונה בתור לאשנב הייחודי לי. כפי שעשיתי לפני עשרים ומשהו שנים בשבתות ריקות מיצרנות.
הברוש בחצר גבה הרבה יותר ממני ואז נכרת, וגם זוג כפכפים כבר נעדר. ויש לי גבר גבוה אחר ששר ומצחיק  - בד׳ אמותינו.  ואולי זה המון לעת עתה.

דנה

Comment

Comment

An Interview with Dana Ruttenberg

How is the workshop going so far?

It is rather condensed because of the short time slot, but we make it work. The first hour is a warm-up based on what I have learned in my own career, particularly when working through serious injuries. I bring in aspects of Gyrokonesis® and yoga as well as using spirals within the body and imagery. I find that sometimes if you give dancers a new name or image for a frequently utilized movement it can become fresh again.

In the second half we work with exercises and games I have created to aid inspiration. When dancers are inspired they do not need a teacher, but we cannot control when inspiration strikes and it is not always while we are in the studio. Sometimes inspiration strikes in the subway, but once we are in the studio our minds are blank. So, I have borrowed from other worlds like mathematics and poetry to play with old, stuck material.

For instance, today the puzzle we worked with involved telephone and social security numbers. I taught them all some of my material and then split it into the digits 1-9, so that each digit corresponded to a part of the phrase. Then the digits where divided into upper and lower body. Each dancer then organized their upper body movement according to their telephone number and their lower body movement according to their social security number. They then worked through this new material with a randomly assigned partner.

Comment