This last day threw me back. I got news of the passing of legendary singer Arik Einstein from a friend while driving back past midnight on the winding road back from Jerusalem to Tel Aviv. The radio was still helpless. This was pre-all the official eulogies on behalf of the deadpan suits that use the same intonation to congratulate, threaten, promise and grieve.
I was thrown back to Saturday mornings in Ramat Gan in the 80’s. Working in our back garden
(3 pairs of matching clogs in the hall: two big ones for mama bear and papa bear and one small one for me, baby bear). We plant a cypress that is still my height at the time, and father says it’ll grow with me. We sweep leaves. Clear physical actions in present time.
On the record player - Einstein's record “Sa Leat” (Drive Slowly). Always remembering to lift the needle right before the last song about Zumati and Labati who never separated - except in death. Lifting the needle, not because the record’s scratched but because my young soul has yet to be scratched.
Cut to 2012. Ayala and I are going to Italy and have started an artistic research on the theme of loss. Loss that is an inseparable part of Dance (here one moment, gone the next, that is constantly passing) and Memory (what remains in the body or engraved on the retina after that passing moment), and these both in our non-dance lives.
We return home. As we land back on mother earth, the idea itself seems to land too. All the unneeded scaffoldings fall as they often do, and what’s left is the very heart of what’s hers and mine, private and dense.
One day I come into the studio with two youtube clips: one, a live performance of the song about Zumati and Labati, that I now dare to listen to. The second, an interview where Einstein explains to his friend, music journalist Yoav Kutner, why he no longer performs (and hasn’t done so in decades).
These two soundbites make their way to the finished work. They’re my cue to leave my chair, and approach a vase in which floats a memory candle. I remove the candle, its flame extinguished by the water (religious ceremonies have limitations too), lift it heavy above my head and slowly empty the water on my body.
Most probably no one in the festival’s audience understood what Arik did in the work, but for the first time in a long while I didn’t care because I knew it was mine. I knew it activated me and was the most authentic expression to my feeling: the wheel turns one way only. For a moment there, I gave up the certainty of being understood for some private truth I would not have anyone touch.

This morning I woke up thinking how Arik’s fear of performing grew with the years. What they’re calling “shyness”. I thought of myself, all my fears that have accumulated like flies on the windshield of a fast-moving car. Am I not supposed to be immune to it? what’s in “dancerness” that is supposed to slow the process down? and what kind of “dancerness” needs to practiced to do so? and anyway, how do you hold on to the potent feeling, “Yes I can”,  against all inner and outer voices buzzing differently?

Not that I think it’s one’s duty to Perform. There’s entire universes behind four walls (aka the Saturdays above - an audience made of a fascinated mom and dad is the fullest house I've yet to know!) 

And still, a sourness.
Maybe everything gets mixed up in the December “inventory lists”, being asked to measure quantities, output, performance, visibility. Inventory taking that would grant me my place in line.
Except that there’s actions that show no outer sign
and there’s visible doing that is devoid of any inner movement
and quantity is only quantity

So maybe I’ll try to stand in my own line, always first. Just like I did twenty years ago on completely unproductive saturday mornings.

The cypress in our garden grew far taller than me and then was cut down, and a pair of clogs is already missing. and I have another tall man that sings and makes me laugh - inside four walls.
Maybe that’s plenty for now.




היום האחרון זרק אותי אחורה. את ההודעה על מותו של אריק אינשטיין שמעתי מחברה בדרך המתפתלת מירושלים לתל אביב באזור חצות. הרדיו עוד היה חסר אונים, וזה היה טרם כל ההספדים הרשמיים מטעם המעונבים חתומי הפנים שיש להם דרך אחת לברך, לאיים, להבטיח ולהספיד.
נזרקתי לימי שבת ברמת גן של שנות השמונים. עבודה בגינה של הבית (בחדר המדרגות שלושה זוגות כפכפים תואמים: שניים גדולים של אמא דוב ואבא דוב ואחד שלי קטן דובונית). שותלים את הברוש שעדיין בגודל שלי אז, ואבא אומר שהוא יגדל יחד איתי. גורפים עלים. פעולות פיזיות ברורות בזמן הווה.
על הפטיפון מסתובב ״סע לאט״. רק צריך לזכור להרים את המחט לפני השיר על זומטי ולבטי שבחייהם לא נפרדו ובמותם - כן. לא כי הוא שרוט, אלא כי נפשי עוד ריקה משריטות.
קאט ל-2012. אני ואיילה נוסעות לאיטליה ומתחילות מחקר של הנושא: אובדן. אובדן שהוא חלק בלתי נפרד ממחול (רגע הוא פה, ומיד כבר איננו, כלומר הולך לעולמו כל הזמן) ועל זכרון (מה שנותר בגוף או על גלגל העין אחרי הרגע הבלתי חוזר). ועל שני אלה בחיינו הלא-מחוליים.
אנחנו חוזרות ארצה. עם הנחיתה שלנו על אמא אדמה, גם הרעיון נוחת. כל הפיגומים הצידיים והלא נחוצים נושרים כדרכם, ומה שנותר הוא הליבה של מה ששלה ושלי, אישי וצפוף.
באחד הימים אני מגיעה עם שני קטעי יוטיוב: הראשון, אותו שיר על זומטי ולבטי של סוף התקליט שעכשיו אני מעזה לשמוע, בהופעה חיה. השני, הראיון שבו אריק מסביר לידידו קוטנר למה הוא כבר לא מופיע. העגל מייחל לינוק, הפרה לא רוצה להיניק.
שני הקטעים האלה עושים את דרכם ליצירה המוגמרת. הם הקיו שלי לקום מהכיסא, לגשת לוואזה ששוחה בה נר זיכרון שכבה במגע עם המים שממלאים אותה. להוציא את נר הזיכרון בעדינות, גם לטקסים דתיים יש מגבלות, להרים אותה כבדה ובאיטיות לרוקן את המים על גופי.

רוב הסיכויים שאף אחד בקהל של פסטיבל אינטימדאנס לא הבין אז מה אריק עשה בעבודה, אבל לראשונה מזה הרבה זמן לא היה לי אכפת כי ידעתי שזה שלי. זה פעל עליי והפעיל אותי בכל פעם מחדש והיה ביטוי אותנטי לתחושה שלי שהגלגל מסתובב רק לכיוון אחד. לרגע ויתרתי על הודאות שאהיה מובנת לטובת איזו אמת פרטית שבה לא הייתי מוכנה שיגעו.

והבוקר התעוררתי עם זה שהפחד של אינשטיין להופיע התגבר עם השנים. מה שקראו ״הביישנות״. חשבתי על עצמי, על כל הפחדים שהתווספו לי כמו זבובים על שמשת מכונית נוסעת. אני לא אמורה להיות חסינה לזה? מה יש ב״רקדנות״ שאמור לעצור את האצת התהליך הזה ואיזה מין ״רקדנות״ צריך לתרגל בשביל זה? ובכלל, איך מחזיקים את התחושה הפוטנטית הזו של ״ 
yes I can״ כנגד כל הקולות הפנימיים והחיצוניים שמזמזמים אחרת?

לא שאני חושבת שמחובתו של אדם להופיע. להופיע במובן 
to perform או במובן to show up. ד׳ אמות זה אחלה רייטינג שבעולם (עיין ערך ימי השבת דלעיל - קהל של אמא ואבא מרותקים זה עולם/ אולם ומלואו).

ובכל זאת, חמיצות.
אולי הכל מתערבב לי עם סוף השנה הקרב, וההתבקשות ״לספור״, למדוד הספק או כמויות או ביצועים או ניראות או הצטברות. רשימות מלאי שיעניקו לי את מקומי בתור.
אלא שיש עשייה פנימית בלי תוצאות חיצוניות
ויש עשייה חיצונית ריקה מכל עשייה פנימית
וכמות לא מעידה על דבר פרט לכמות
ויש הרבה יותר מתור אחד לעמוד בו.

אז אולי אנסה לעמוד בתור של עצמי, תמיד ראשונה בתור לאשנב הייחודי לי. כפי שעשיתי לפני עשרים ומשהו שנים בשבתות ריקות מיצרנות.
הברוש בחצר גבה הרבה יותר ממני ואז נכרת, וגם זוג כפכפים כבר נעדר. ויש לי גבר גבוה אחר ששר ומצחיק  - בד׳ אמותינו.  ואולי זה המון לעת עתה.