Hey there,

A noon session of computer work rolls into the afternoon, which in turn rolls into the early evening. The coffee place empties up then fills ups again then empties once more, soon to be refilled. Things come in waves.
A facebook window pops up with an close-distant friend who warms my heart. He writes he’s felling autumny, I write “me too”. A sorrow shared is a sorrow halved.
Just a week ago I was sitting here, two chairs to my right, with another friend, a wise and sensitive man, who besides his objective qualities is also Hungarian and an Aries, which lends him an eternal place in my heart. Before the first sip even lands in our bellies, we jump into a conversation which is the pick-up of numerous glances we had exchanged over the past month that didn’t develop into the heated debate we wanted to have for a lack of time, place or circumstance.  
Our stormy discussion turns head first into the things that pull us down. First, a wonder: how, despite our advancing age, we still fall in little traps. Then after the wonder,a sense of insult. and anger. And then laughter, like a sweet dessert.
Somehow, each of us can easily see in the other, for the other, all the reasons s/he has to float about the sky like a peaceful air balloon. Little things grow smaller from even one chair’s distance. And to ourself, for ourself each of us feels the full pull of gravity, of all the things that do not let us rise, The Downers.
Our antidote? for the span of one short lunch, I see him and he sees me. There’s no trick.
What is this simple but necessary thing?I look up “to recognize”. In Hebrew there’s one word and it refers to cognition and physical consciousness, to permission and validation, to acquaintance and finally, to a sense of knowing.I’m bringing all this up because of the aforementioned friends and because of the prize that for me closed 2013 and opened 2014. Don’t underestimate the importance of recognition. Whether it’s friends who recognize you (friends are the Grand prize) or members of a jury. It all starts when you’re a baby and you see your reflection in your mother’s pupil and you know at that moment that she sees you. It starts there and never ends.The moments when you feel, for a swift second, that you are seen, that you are not just a passing shadow, recognition becomes the sum of all of the above definitions. It gives you permission, it validates you, it is a moment of conscious awareness.
For a moment there, you know something. It’ll escape you in a second, but still,
now.Thank you everyone who saw us (in all possible ways) in 2013.2014, nice to meet you.Dana

צהריים של עבודה מול המחשב התגלגלו לאחר צהריים וזה התגלגל לערב מוקדם.  
בית הקפה התרוקן-התמלא-התרוקן, ותכף יתמלא שוב. 
דברים באים בגלים. 
חלון פייסבוק ובו חבר קרוב-רחוק-קרוב נפתח ומחמם את הלב. הוא מספר שהוא סתווי, אני שגם אני. צרת רבים חצי נחמה בנחמה וחצי.
ממש לפני שבוע ישבתי פה - שני כסאות ימינה - עם חבר אחר, איש חכם ורגיש שפרט לכל סגולותיו האובייקטיביות עומדות לו גם הונגריותו וגם טלאיותו, מה שמעניק לו מקום של נצח בליבי. עוד לא נחת השלוק הראשון בקירבנו, הוא ואני כבר נשאבים אל שיחה שהיא ההמשך הישיר של מקבץ מבטים שהחלפנו בינינו בחודש האחרון ולא הבשילו לכדי דיון סוער כי לא היה זמן או מקום או מצב. בשצף קצף השיחה נסובה על הדברים שמושכים אותנו למטה. קודם כל, השתוממות איך על אף גילנו המופלג אנחנו עדיין מצליחים ליפול בקטנות. ואחרי הפלא, עלבון. וכעס. ולקינוח מתוק, צחוק.
איכשהו כל אחד מאיתנו מצליח בקלי קלות לראות בשני, עבור השני, את כל הסיבות שיש לו לשייט ככדור פורח בשלווה ברקיע. ה״קטנות״ ממרחק כיסא אחד שמאלה נראות... קטנות. ולעצמו, כל אחד מאיתנו מרגיש את הגרביטציה בכל עוצמתה, את כל מה שלא היה רוצה שנתרומם, הדאונרים.
תרופת הנגד? תוך לעיסה נמרצת של ארוחת צהריים קצרה, אני רואה אותו והוא רואה אותי. אין איזה טריק גדול.
מה זה הדבר הפשוט אבל נחוץ הזה?

אני מחפשת במילון את ההגדרה של ״הכרה״. 
כבר בהתחלה מגיעה לצומת. ״איזו הכרה?״ שואל אותי המילון, ״יכולתו של אדם לחוות את המציאות ולנסחה לעצמו? או שמא מצב פיזי של עירנות? ואם התכוונת לקוגניציה אז אנחנו בכלל מדברים על יכולת לשקול, לחשוב, לדמיין. 
 ו..״ הוא מוסיף כמוכר נעליים שיש לו זוג סודי מאחור, ״יש עוד הכרה שמשמעותה ידיעה.״

אני חושבת על כל זה גם בגלל החברים שלי האלה וגם בגלל הפרס שסגר לי את 2013 ופתח לי את 2014. אי אפשר להקל ראש בחשיבות של ההכרה בעשייה שלך. אם זה חברים שמכירים בך (חברים הם הם ה-פרס הגדול) או חבר שופטים. זה מתחיל כשאת תינוקת ורואה את הבבואה שלך משתקפת באישון של אימך ואת יודעת שהיא מתבוננת בך. זה מתחיל שם וזה לא נגמר לעולם.

הרגעים בהם אתה מרגיש לשניה שרואים אותך, שאתה לא צל חולף בשדות עצמך, ההכרה הזו היא סך כל ההגדרות דלעיל. היא מאפשרת לך לחוות את המציאות ולנסח אותה לעצמך. היא מצב של עירנות. אתה חושב, שוקל ומעז לדמיין. ולרגע מאוד מאוד קצר, אתה גם יודע משהו. 
עוד רגע כבר תשכח, אבל
עכשיו.

תודה לכל מי שראה אותנו (בכל המובנים האפשריים) ב2013. 

2014, נעים להכיר.

 

Comment